בגוף העבודות החדש של האמנית חנה גולדברג אין מראות זוועה. הנופים חורפיים, מרובי עננים, קודרים ודרמטיים, אך בו זמנית גם שואפים אל הנשגב. את הפנטסטיות של הנופים הללו שוברים לא פעם איזו אנטנה או עשן שריפה. האטמוספירה היא הגיבורה. אולי כמייצגת את הנשגב, ואולי כמהדהדת את נפשה של האמנית השרויה בעצמה בין דיכאון והתעלות. 

אלה ציורים של הרגע, מעין ניסיון לעצור את המתמשך, את הלוהב, את המעשֵן, ולתת לו ייצוג השואף אל הנצח. אלה רגעים דרמטיים של בין לבין, של הזמן שאינו נמצא, שאינו נִמנה, הזמן האחר, בו נעלם האדם ונותרים רק היסודות הראשוניים של הבריאה. 

ייצוגו של האדם בציורים רופף, אפילו לא אלגורי. רק בדיוקן העצמי נראית דמותה של גולדברג, במעין נוף אפוקליפטי, לצד דמויות שרישומן חלש, כמו נעלם. זהו הציור היחיד שצויר לפני ה־7 באוקטובר (נבואה?). גם בכביש העולה לירושלים יש רק מכונית אחת, ובשמיים – הקולוסוס של גויה, שאינו אלא ייצוג של הרוע, של הנשגב, של האכזר.

​

יוסי וקסמן, אוצר התערוכה